<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ד</h1>
<h2>דף מא.</h2>
עוד בפרק שבועת הדיינין אמר רב פפא הטוען לחברו לפורעו וטען הלוה שפרע שטר זה או מקצתו ובעל השטר אומר לא פרעת כלום אומרים לו שלם, טען הלוה ישבע לי שלא פרעתיו משביעין אותו שבועה כעין של תורה (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"ב) כי ההיא דפוגם שטרו דמייתי עלה וכן פסק רב אלפס ששבועה זו כעין של תורה [היא]. וכתב רב אלפס (שערי שבועות שער העשירי) דהוא הדין בעדות מקויים בקנין שיועיל כמו שטר. ואם היה המלוה תלמיד חכם לא מזדקקינן ליה בדיניה, פירוש (רש"י) אין משביעין אותו שנראה חשד וגם אין גובין לו מפני שזה אומר לו אישתבע לי דלא פרעתיך. הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען עליו טענה שאם הודה בה בעל השטר היה השטר בטל יש מהגאונים שהורו שחייב בעל השטר להשבע כעין של תורה אף אם לא טען טענת פרעון, ורבינו משה (שם ה"ג) ורבותיו פסקו שדווקא בטענת פרעון נשבע המלוה שהרי הלוה הודה בשטר ולפרעון הוא עומד אבל מזוייף ושאר טענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה כמו שירצה ואם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת.
וכן הורו, מי שטען שפרע השטר ואמר ישבע המלוה ויטול אומרים לו הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול, אמר אין לי כלום לשלם משביעין אותו תחלה מתקנת הגאונים שאין לו ולכשתגיע ידו יתן לבעל חובו ואז ישביענו שלא פרעו ואחר כך יתן לו (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ד הי"ב).
<h2>דף מא:</h2>
אחר שהתחלנו במצות עשה של הלואה נבאר משפטי הלואה על הסדר. ונתחיל בזו, דגרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א ב') אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה ב') בשמעתא דאומן מסקינן כמו כן דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. לפיכך אם טען אחר כך פרעתי נשבע שבועת היסת ויפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים לפיכך אם אמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו את חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותו ונותנין למלוה שלא יחזירו מלוה על פה שתהיה עדות בשטר עד שיאמר [להם] הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, ואע"פ שאמר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין את השטר ביד המלוה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"א ה"א) כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות נ"ה א'). והטעם הוא משום דרגלים לדבר מדלא הקנה לו מיד בקניין חליפין שמע מינה שאין דעתו להקנות לו מיד עד שימלכו בו עדיין, ועוד אומר רבינו יעקב שכל מתנה צריך לימלך פעם שניה כשלא קנו כדגרסינן בירושלמי (ב"מ דף ט"ו ב') דאמר ליה רב לרבי חייא בריה כי אמינא לך הב ליה מידי [ל]פלניא אי איניש מסכינא [הוא] הב ליה מיד אי עתיר הוא אימליך בי תנינות (ע"פ תו' ר"ש משנץ שם). קנו מיד שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אף על פי שלא אמר להן כתבו שסתם קנין לכתיבה עומד ואינן צריכין להמלך בו (המשך לשון הרמב"ם שם).
גרסינן בפרק שבועת הדיינין אמר רב פפא משמיה דרבא המלוה [את] חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו כך עשיתי [ו]פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, כך הגירסא בספרים ישנים נושנים (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פט"ו ה"ב), ההוא דאמר ליה לחבריה אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון ואח"כ אמר לו פרעתיך בפני אחרים שהלכו להם למדינת הים, אמר רבא [אינו נאמן] להכי אמר ליה באפי ראובן ושמעון דלא לידחייה לומר פרעתיך בפני אחרים והלכו להם (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"א ע"ש), משמע לשון דלא לידחייה שאם באו אחרים והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש (ע"פ תד"ה אזל). התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הרי זה נוטל בלא שבועה אע"פ שטען שפרעו, הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום (לשון רמב"ם שם ה"ג) כדמסיק שם רב פפא (מ"ב א') נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא הימניה. התנה שיהא המלוה נאמן עליו כשני עדים גובה בלא שבועה אע"פ שהביא מאה עדים שפרעו דתרי כמאה, אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה הואיל וירד עליו למניין אם פרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע הכי מסיק רב הונא בריה דרב יהושע בפרק שבועת הדיינין (שם), זה שהאמין המלוה כשני עדים מה תהיה תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה על עצמו שלא בפני הלוה שקיבל כל החוב שיש לו אצל פלוני (ע"פ רמב"ם שם ה"ד ע"ש). הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרע(ו) [ופרעו] פעם שניה מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע בדין את המלוה וא[ו]מר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ה). כתב רב היי גאון (הו"ד ברי"ף כתובות דף מ"ז א') שמלוה שכתב ללוה שיהיה נאמן לומר פרעתי לבטל כח השטר כתב כן ולא לפוטרו משבועה. התנה המלוה שיהיה גובה בין מן (הלוה) [הלוקח] בין מן היורשין בלא שבועה אע"פ שגובה מן היורש בלא שבועה שכל תנאי שבממון תנאו קיים אם בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חברו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש).
הורו הגאונים שאם הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה טען פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, טען ואמר הלוה ישבע [לי] שלא פרעתיו הרי זה נשבע, וכן הכופר במלוה על פה בבית דין ובא עד אחד שהעיד שלוה הרי זה ישבע שבועת התורה, חזר ואמר כן [היה] לויתי ופרעתי או מחל [לי] הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד הל' י'—י"א).
<h2>דף מב.</h2>
הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה והלוה אומר והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו את השטר ואמר לו המלוה כך הוא שפרעת אבל חוב אחר פרעת שהיה לי אצלך אמר רב נחמן (שבועות מ"ב א') איתרע שטרא, והלכתא כרב נחמן. ומדקדק רבינו יעקב מדקאמר איתרע שטרא ולא קאמר אבטיל שאינו בטל אלא איתרע שאינו גובה אלא בשבועה (תד"ה איתרע), ורב היי גאון ורב שרירא גאון אביו מפרשים בטל לגמרי (וכ"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"ט), ונתצתם מתרגם ותתרעון. בד"א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל ראוהו נותן לו המעות ולא ידעו אם בתורת פקדון או בתורת פרעון או בתורת מתנה אם אמר בעל השטר לא היו דברים מעולם הרי זה הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים ומתוך שיכול לומר במתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הוא, אמר לו הלוה והלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו ואמר לו בעל השטר כך הוא אני גביתי את דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו פרע איתרע השטר ואע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו וישבע הלוה היסת שפרעו לדברי רב היי גאון וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם). ורבינו יצחק פירש שבכל מקום שיאמר בתלמוד ריעא ואיתרע הוא דלא מיקרע קרעינן ולא אגבויי אגבינן מיניה כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות ל"ו ב') (שבועות מ"ב א' תד"ה איתרע).
<h2>דף מג.</h2>
שנינו בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"ג א') המלוה חברו על המשכון ואבד המשכון או נגנב בלא אונס, שהמלוה חייב בדמי המשכון כסתם משנה בפרק האומנין (ב"מ פ' ב') המלוה על המשכון שומר שכר, [ו]אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושני דינרים היה שוה והלוה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה הרי המלוה נשבע תחילה שבועת שומרין שאינו ברשותו והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר (ע"פ לשון רמב"ם מלוה ולוה פי"ג ה"ד) כך מסיק רב אשי בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה א'). והא דאמר שמואל (שבועות מ"ג ב' ורש"י) מי שהלוה לחברו אלף זוז והניח לו קתא דמגלא במשכון לשם משכון קבלו לשם פירעון לא קבלו ויגבה כל חובו כשיגיע הזמן, אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי דכיון דלשם משכון קבלו כל כמה שלא יחזיר המשכון לא יגבה שום דבר, מעמידה שם כשפירש שהוא מקבלו באחריות כל החוב בגניבה ואבידה והמשנה מדברת בסתם וכן פירש ר"ח, ופוסקין רבינו יעקב ורבינו יצחק בן אחותו כשמואל שהרי רב נחמן ונהרדעי סוברין כמותו ולא מצינו שום אמורא שיחלוק עליו, ומה שאומר בסוף פרק האומנין (ב"מ פ"ב א') דכולי עלמא לית להו דשמואל ומסיק שם דרב יוסף דאמר שומר אבידה כשומר שכר דמי ככולי עלמא ורבה דאמר כשומר חנם דמי כתנאי ומיתוקם נמי דרבה כרבי אליעזר דשמותי הוא, משם אין ראיה שהרי פוסק רבינו יצחק שהלכה כרבה שהלכה כמותו בכל מקום לגבי רב יוסף חוץ משדה עניין ומחצה, ורבה יאמר דרבי אליעזר ורבי עקיבא בדשמואל קמיפלגי ואין נוגע מחלוקתן לדברי רבה כלום, לפי זה מיתוקמא מילתא דשמואל כרבי עקיבא שהלכה כמותו (עירובין מ"ו ב') ובשבועת הדיינין (שבועות מ"ד ב' ע"ש) נמי מדמה דרבי יוחנן דפליג בערבון על רב בפרק הזהב (ב"מ מ"ח ב') למילתיה דשמואל משמע שסובר כמותו (ע"פ שבועות מ"ג ב' תד"ה מתניתין ע"ש). ודווקא אבד בגניבה ואבידה אבל באונס ששומר שכר פטור גובה כל חובו משלם, וצריך ליתן טעם מאחר שאין הלכה כרב יוסף מאיזה טעם יחשב מלוה על המשכון שומר שכר, וגם מדרבי יצחק שאומר (ב"מ פ"ב א' ותד"ה אימור) שמשכנו שלא בשעת הלואתו שקנוי לו המשכון להיות כשומר שכר שאותו ודאי תפסו לגבות בו והרי הכתוב אומר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין מן הטעם ההוא אין יכול להיות זה במשנתינו דפרק האומנין (ב"מ פ' ב') שאומר הלוהו על המשכון שומר שכר שהרי מדברת בשעת הלואתו. וצריך לומר שרבה יפרש דברי רבי אליעזר שמחשיב מלוה על המשכון שומר חינם ורבי עקיבא שאומר שומר שכר מטעם שרבי אליעזר סובר שלא תפס המשכון לגבות אלא לזכרון הדברים ורבי עקיבא אומר שתפסו לגבות בו ומשנתינו כרבי עקיבא ורבי עקיבא מדבר אפילו אין המשכון שוה שיעור זוזי כשמואל וכשפירש כאשר ביארנו למעלה ורבי אליעזר מדבר אפילו [ב]שוה שיעור זוזי ולכך אין אנו יכולים להעמיד משנתינו שאומרת הלוהו על המשכון שומר שכר אף כרבי אליעזר ולהעמיד[ה] בשוה שיעור זוזי שהרי גם בזה אומר שהוא שומר חינם שלא תפסו לגבות בו אלא לזכרון דברים שלא יוכל לכפור בו וכשאומר התלמוד (ב"מ פ"ב א' ותו') נימא בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי אף בדלא שוה רוצה לומר כאשר בארנו (עי' שבועות תד"ה מתניתין). ואחר מחלוקת דרבי אליעזר ורבי עקיבא מסיים אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם, פירש רבינו יצחק וה"ג של אספמיא (דף קי"ז ג') שהניח המשכון שלא בשעת הלואה (ב"מ פ"א ב' תד"ה דברי ע"ש), לדברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו, שמאחר שיש שטר אם כן לא לזכרון [דברים] תפסו כי אם לגבות בו (רש"י שבועות מ"ד א' ד"ה ובדשמואל).
עוד שנינו שם בפרק שבועת הדיינין, אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר סלע הלויתני עליו ושלושה דינרים היה שוה ישבע המלוה תחילה שאינו ברשותו ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה שהרי הודה במקצת וישלם הדינר, אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב, אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול עמו שלא היה שוה יותר על החמשה דינרים וישלם הדינר (רמב"ם מלוה ולוה פי"ג ה"ד). פסק רב אלפס (שערי שבועות השער התשיעי הענין הה') שאם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחצי סלע היה שוה ונמצא זה תובע וזה תובע דין הוא שישבע המלוה שבועת התורה שנאבד המשכון ויגלגל בשבועתו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו וישבע הלוה שאין שוה משכונו פחות מן ההלואה, וילמד דבר זה משורש המוציא מחברו עליו הראיה. סלע הלויתיך עליו ושני דינרים היה שוה והלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו ששני דינרים היה שוה וישלם הלוה שאר החוב שהרי הוא יודע בודאי שהוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לא פרעו, סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע שדמיו יתר על החוב אפילו פרוטה אחת ויפטר שלא חייב עצמו [ב]כלום, אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר מן החוב אבל איני יודע כמה הרי זה משלם כל מה שטען הלוה בלא שבועה כמי שאמר חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע שהוא מחויב שבועה ואין יכול לישבע, ויש לו להחרים על מי שטוען שקר (המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף מה.</h2>
ראובן שלא היה לו אצל שמעון כלום והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון אע"פ שהמחהו במעמד שלשתן לא קנה ובין שמעון ובין לוי חוזר אם ירצה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פט"ז ה"ד). שנינו בפרק כל הנשבעין חנוני שהיה נותן לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו ואמר לו בעל הבית תן לפועלי סלע או לבעל חובי מנה שיש לו אצלי ואני אתן והרי החנוני אומר נתתי והפועל או בעל חוב אומר לא לקחתי הרי הפועל או הבעל חוב נשבע ונוטל מבעל הבית חובו וכן החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן שהרי אמר לו ליתן, ומפרש בגמרא (מ"ז ב') שהפועל נשבע במעמד החנוני וכן החנוני במעמד הפועל או בעל חוב כדי שיכלמו זה מזה וכן כל כיוצא בזה, ושבועה זו תקנת חכמים היא בנקיטת חפץ מפני שבאין שניהם ליטול (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פט"ז ה"ה ע"ש).
למדנו ממשנת פרק הכותב (כתובות פ"ז א') וממשנת פרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה א'), הפוגם שטרו או שעד אחד (ש)מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר (כתובות פ"ח א') שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב, והטורף מיד הלוקח, והנפרעין מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב ב') יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ' ב'), וגרסינן בירושלמי (שבועות דף ל"ח א') אמר רב זירא כולן כעין שבועה של תורה ירדו להם, ואומרים לו כשיתבע השבע ואחר כך תיטול, ואם היה החוב לזמן ותבעו בזמנו נפרע שלא בשבועה כדפסקינן בפ"ק דב"ב (ה' ב'), עבר זמנו ותבעו לא יגבה אלא בשבועה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פי"ד ה"א).
כיצד כותבין האדרכתא אם לנכסים בני חורין הורידוהו אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלונית שלו, ואחר כך שמין לו שלשה מאותה שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו לו וקורעין שטר החוב אם היה שם שטר, ואם לא היו לו נכסים בני חורין כותבין [ה]אדרכתא כך איש פלוני נתחייב לפלוני כך [וכך] בשטר חוב שהיה בידו ולא נתן לו חובו ולא מצאנו לו נכסים בני חורין וכבר קרענוהו לשטר שהיה לו עליו ונתננו לפלוני רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסים שימצאו לו וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו ליפרע ולגבות חובו מן הכל, ואחר שכותבין אדרכתא זו הולך המלוה ומחפש, אם מצא לו נכסים בני חורין שמין לו מהם ואם מצא משועבדים מאחר זמן שטרו טורף מהן וקורעין האדרכתא וכותבין לו שטר [ה]טירפא, כיצד כותבין איש פלוני בן פלוני זכה בדין לטרוף בדין בחוב שיש לו על פלוני שהוא כך וכך משדה פלוני שלקחה פלוני בכך וכך מזמן פלוני וכבר קרענו האדרכתא שהיה בידו והרשינוהו לטרוף מזה [ב]כך וכך, ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין שלשה בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח ומכריזין עליה שלשים יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומין (רמב"ם מלוה ולוה פכ"ב הל' ו'—ט'). ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שנשבע המלוה שלא נפרע מן החוב הזה כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"י ע"ש ובמ"מ) כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים (שבועות מ"ה א'). ואח"כ קורעין שטר הטירפא וכותבין שטר שומא ומפרשין בו בכמה שמאוה, מפני ששומא חוזרת לבעלים לעולם (ע"פ רשב"ם ב"ב קס"ט א' ד"ה כך). ומאימתי אוכל הטורף פירות שדה זה משיפסקו ימי ההכרזה (רמב"ם שם הי"ב) שכך אומר רבא בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה ב'). כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוה לשטר ההלואה אינה אדרכתא וכל טירפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא (רמב"ם שם הי"ג). לפי סדר הזה שביארנו פירוש אדרכתא הוא לשון דריכה כמו הדריכוהו מנוחה (שופטים כ' מ"ג) וכן פירשו רבינו שלמה בכל התלמוד (ב"מ ט"ז ב' ד"ה אדרכתא). אבל רבינו שמואל פירש בגט פשוט (ב"ב קס"ט א' ד"ה והאמר) ורב היי בשערים שלו וכן משמע שם שהסדר מדברי רב נחמן שמטא"ש סימן שטר מלוה תחילה ואח"כ קורעין שטר [ה]מלוה וכותבין שטר טירפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכל מקום שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר [ה]טירפא וכותבין אדרכתא שיהא שליט ודורך על כל נכסים של זה לגבות חובו משדות אלו ואח"כ מורידין בני אדם בקיאין בשומא לשום לו כשיעור חובו ומכריזין עליה ואחר כך קורעין לשטר [ה]אדרכתא וכותבין שטר השומא.
מלוה שמת ובא היורש לתבוע ללוה בשטר שעליו ואמר פרעתי לאביך והיורש אומר איני יודע אומר[ים] לו עמוד ושלם לו אמר השבע לי הרי [זה] נשבע בנקיטת חפץ שלא פיקדו אביו פירוש להחזיר לו השטר ושלא אמר לו אביו פירוש שהוא פרוע ושלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע וגובה (עי' רמב"ם מלוה ולוה פי"ז ה"א) וזו היא הנקראת בתלמוד שבועת היורשים. שנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה א') מת הלוה אחר שמת המלוה ובא היורש להפרע מן היורש לא יפרע עד שישבע שבועת היורשין וגובה, אמר רבן שמעון בן גמליאל אם צוה המלוה בשעת מיתתו לפני עדים ששטר זה אינו פרוע יפרע היורש בלא שבועה אף מן היורש, רב ושמואל אומר[ים] (מ"ח א') שאם מת הלוה תחילה ואח"כ מת המלוה אין יורשי המלוה נוטלין מיורשי לוה כלום שבשעה שמת לוה נתחייב המלוה להשבע וכבר מת ואין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו (רש"י ד"ה נתחייב). ורבי אלעזר אומר יורשין נשבעין שבועת יורשין וגובין, ובירושלמי (שם) משמע דרבי אלעזר כרבי יוחנן סבירא ליה דקאמר על מילתיה דרב ושמואל שמע רבי יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי. ומסיק שם (מ"ח ב') שדנין כרב ושמואל ודיינא דעביד כרבי אלעזר לא מהדרינן עובדא לפיכך אומר שם רב פפא ששטר חוב של יתומין הבאים ליפרע מן היתומים שמת אביהן הלוה תחילה אין קורעין אותו ואין מגבין בו, אין גובין בו שאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו, ואין קורעין אותו שמא יבא דיין שידון כרבי אלעזר ויוציא בו, ואמר רב הונא בריה דרב יהושע לשם אפילו היה שם ערב ומת הלוה תחילה לא יפרעו יורשי מלוה מן הערב שאם תאמר יפרעו מן הערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ב'—ד'). אמר רב נחמן הבו דלא להוסיף עלה דההיא דרב ושמואל ואין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא [הרי] הפוגם שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה אומר רב פפא שם שבניו נשבעין שבועת יורשין וגובין (ע"פ רמב"ם שם ה"ה). בפרק הכותב (כתובות פ"ח א') א"ר זריקא אמר רב יהודה יורש שבא לגבות מן היורש ואמרו יורשי לוה אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הרי יורשי המלוה גובים בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי, וכן מלוה שבא ליפרע מיורשי לוה ואמרו אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הרי זה גובה בלא שבועה (רמב"ם שם ה"ו).
